ירושלמי- עבודה ואיכה בתשעה באב

"אֵיכָ?ה?׀ יָשְׁבָ?ה בָדָ?ד"

שייך לעבוד בתשעה באב? – גם בזה יש דיון בין התלמודים.

המשנה מתייחסת לעניין זה, ויש כאן הבדל בין התלמודים אפילו בגירסת המשנה (דבר נדיר).
בבבלי, כך היא לשון המשנה (פסחים פרק רביעי):
"מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין; מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין.
ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים.
רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם."
זאת אומרת, שהביטול ממלאכה בתשעה באב הוא מעלה, שראוי לאחוז בה. וכדברי הבבלי בתענית (ל):
"רבי עקיבא אומר כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם. וחכמים אומרים כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה שנאמר שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה".

אבל בתלמוד הירושלמי גורסים ומבינים אחרת, את דברי רשב"ג:
לשון המשנה: "... ר' שמעון בן גמליאל אומר: יעשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים".
ומסבירים בירושלמי את דברי המשנה: "רבי אבון רבי שמעון בן לקיש בשם רבי יודן נשייא: כמתמיה! יעשו כל אדם עצמן תלמידי חכמים? כל עצמן לא גזרו חכמים בטילה בתשעה באב!"
זאת אומרת, שרשב"ג אומר שלא ראוי למי שאינו ת"ח להתבטל ממ
לאכה בתשעה באב. לדבריו, אם כולם יעשו עצמם כת"ח ויתבטלו ממלאכה, זה לא טוב, כי זה מבטל את דברי חכמים, שלא גזרו ביטול מלאכה בתשעה באב.

זאת אומרת, שלשיטת הירושלמי, במקום שנהגו לעשות מלאכה, ההדרכה היא למי שאינו ת"ח שלכתחילה יעשה מלאכה. כך ראוי.
יש כאן אפוא מחלוקת בין התלמודים, ביחס למלאכה.

האם עשיית מלאכה היא כורח, כדי שהאדם יוכל לעבוד את ה', או שזה חלק מעבודת ה' עצמה.
לפי הבבלי, המלאכה היא לתועלת עצמו. ולכן עשיית מלאכה בתשעה באב זה דבר שלילי, כי היא הסחת דעת מהאבילות. ואף שלא אסרו מלאכה - כנראה מפני שזו גזירה שקשה לעמוד בה לחלק מהאנשים - ההדרכה היא שראוי לא לעשות מלאכה, וע"י כך יתן דעתו יותר על ענייני היום.

אבל לפי הירושלמי, המלאכה היא תיקון עולם ושכלולו, והיא לכתחילה, חלק מסדרי החיים של עבודת ה'. במקום שנהגו לעשות מלאכה, בנו חכמים את סדרי החיים ביום זה באופן שת"ח יבטלו ממלאכתם, ויוסיפו דעת בענייני היום, אבל שאר העם ימשיכו את מלאכתם. המשך המלאכה של "העם שבשדות", צריך להמשיך גם בתשעה באב.

שורש ההבדל בין התלמודים קשור גם למבט פרטי או כללי. בבבלי הדיון הוא על כל אחד ואחד, אם ראוי או לא לעשות מלאכה. אבל בירושלמי הדיון הוא כללי. במקום שנהגו לעשות מלאכה, חכמים לא רצו שתהיה בטלה כללית ממלאכה ביום זה. ולכן רק ת"ח רשאין להיבטל, אבל שאר העם לא.

כמובן שההלכה היא לפי הבבלי, ולכן לא ראוי לעסוק במלאכה בתשעה באב.

"הֲשִׁיבֵ?נוּ ה'?׀?אֵלֶ?יךָ? וְֽנָשׁ?וּבָה חַדֵּ?שׁ יָמֵ?ינוּ כְּקֶֽדֶם"